כמה מילים לפני קריאת הפוסט הזה: סדרת הפוסטים הזאת נוצרה כדי לתת לאנשים שחווים שחיקה אפשרות לבטא את עצמם באופן חופשי; לתת להם ולקוראים הזדמנות לראות שהם לא לבד - חוויית השחיקה היא נחלתם של רבים יותר משנדמה; ולספק מידע בנושא שחיקה והדרכים להתמודד איתה. הסעיף האחרון יתבצע על-ידי אנשי מקצוע בלבד. על מנת לאפשר את כל אלה נבקש מכם, שהתגובות שלכם לפוסטים המפורסמים כאן יהיו תגובות תומכות בלבד. תגובות שיפוטיות, מקטינות, עצות או תגובות פרסומיות יימחקו. אתם יותר ממוזמנים להמשיך את השיחה בכך שתשתפו בתגובות את החוויה האישית שלכם. רוצות.ים לכתוב וידוי אנונימי? היכנסו לכאן.
מה לא רואים עלי?
שלהזמין שרברב מרגיש לי לפעמים כמו להוציא חברה להנפקה בבורסה.
אני דוחה את זה כבר כמה שבועות: אני צריכה בסך הכל להתקשר לשרברב הרגיל שלי ולהזמין אותו להגיע כדי לבדוק את הכיור. כבר כמה שבועות שזה מככב ברשימת ה- To Do היומית שלי, ובכל יום עובר מחדש ליום הבא.
לאדם הסביר זו תראה כמשימה קלה, פחותת מאמץ. פעם זה היה ככה גם בשבילי. תקתקתי משימות כאלו על הדרך, מבלי להעניק להן כל משמעות או תשומת לב. היום זה אחרת.
הכיור קצת סתום, המים לא יורדים חלק, והטיפולים הביתיים שעשיתי לא עוזרים. זה מפריע בעיקר לעבודת טוחן האשפה. כדאי ששרברב יבדוק את זה. אז הפסקנו בינתיים להשתמש בטוחן, מה שאומר שצריך מדי יום לזרוק את הזבל (ולא פעם בכמה ימים כמו שקורה עם אשפה יבשה). את כל זה אני עושה כבר כמה שבועות במקום להרים טלפון לשרברב ולפתור את העניין.
אין בזה שום היגיון, אבל בכל פעם שבה אני חושבת על להתקשר אליו – הגוף שלי מתכווץ. אין לי כוח לדבר עם אף אחד אלא אם אני חייבת. אין לי כוח לקבוע איתו, ולקבל החלטה מתי יהיה לי נוח שיגיע. אני מרגישה שלא נוח לי בכלל שיגיע, למרות שאני בבית רוב הזמן. אי אפשר להסביר את זה. זה מרגיש חסר היגיון.
אני עושה רק את מה שדחוף באמת. או אז אני משנסת מותניים, אוספת את מעט הכוח שיש לי, ופשוט מבצעת. אחר-כך אני מרגישה מרוקנת. צריכה להתמלא מחדש, כאילו מי יודע מה עשיתי: הזמנה בסופר, קצת בישולים, קבעתי תור לרופא או שמתי מכונת כביסה. הכל כבד, הכל קשה, הכל נראה כמו בהילוך איטי – לא בקצב הרגיל שאני זוכרת. ובעיקר – הכל מעיק ומכביד.
להתקשר לשרברב – זה עולה לי בבריאות – כמו שסבתא שלי (או איזושהי סבתא) הייתה אומרת.
בכל יום רשימת ה- To Do שלי הולכת ומתארכת בדברים שצריך לעשות, ונראה שלעולם לא אשתלט עליה. וזה עוד כשהיא מורכבת רק ממה שהכרחי ודחוף. שום תוספת של nice to have לא נסבלת כאן.
אף אחד לא רואה עלי, כי כלפי חוץ אני נראית כמו אישה שמתפקדת, לומדת, עובדת, מבלה.
אף אחד לא יודע כמה זה קשה, וכמה שדווקא המטלות הקטנות, היומיומיות – הן הקשות ביותר.
חשוב לדעת
יש לזה שם. קוראים לזה "שיתוק מטלות" - מצב שבו מרגישים חוסר יכולת לבצע מטלות קטנות כמו ללכת לבנק, להחזיר בגד שקניתם אונליין או לשלוח מייל. האנשים שחווים שיתוק מטלות, יודעים שהמשימות האלה לא ידרשו מהם הרבה מאמץ והן הכרחיות עבורם, ואף על פי כן הם לא מסוגלים למצוא את המוטיבציה ואת הכוח לבצע אותן.
המעניין הוא ששיתוק המטלות לא תמיד כולל את כל תחומי החיים, להיפך. אדם יכול, למשל, לתפקד מצויין בעבודה ולחוות את שיתוק המטלות בכל מה שקשור לחייו האישיים או למרחב הביתי.
חשוב לזכור: זוהי לא עצלות או דחיינות. יש לזה סיבה: שיתוק מטלות משמש כמנגנון הגנה שנועד לעזור לנו לחסוך באנרגיה כשאנחנו על סף ריקון ולא יודעים לעצור בזמן בעצמנו. במקום לשפוט אותו - כדאי להתייחס אליו בכבוד, ולהבין מה זה אומר לגבי המצב שלנו עכשיו ולגבי שינויים שכדאי לעשות.
מה עושים?
להלן כמה רעיונות: בדקו מה יכול להתאים לכם ולאיזו סיטואציה: 1. מזהים את זה כסימפטום אפשרי לשחיקה, ומסמנים כתמרור אזהרה. בודקים ורואים האם זה ממשיך והאם יש לי סימפטומים נוספים? במידה וכן, כדאי למהר ולעשות משהו כדי למנוע החרפה.
2. מוותרים על שלמות ומכריזים על התקופה הקרובה כתקופת התאוששות (Recovery) - עד שנחזור לכוחותינו, בוחרים "להפיל חלק מהכדורים שנמצאים באוויר". במילים אחרות: עד שנתאושש - מבצעים רק את מה שבאמת חיוני - בכל תחומי החיים - ועל השאר מוותרים. זה לא הזמן להיות מושלמים. אם גם זה מעל לכוחותינו - מאצילים סמכויות, מבקשים עזרה או עושים outsourcing למטלה. גם אם לכאורה היא "מטלה קטנה/פשוטה". המציאות - קרי, הדחיינות - מראה שכרגע, עבורנו, היא לא פשוטה בכלל. זה הזמן להקשיב לעצמנו ולא לבזבז כוחות על מאבקים פנימיים מיותר.
אנחנו צריכים ללמוד לאזן בין Holding on ל-Letting go
3. גם לפני "מטלות קטנות" - עושים הפסקה, נחים, נטענים, מחדשים כוחות ורק אז מבצעים בכוחות מחודשים.
4. מחלקים כל משימה לתתי משימות. למשל: * לשאול בפייסבוק/בקבוצת הוואטסאפ ה____ למי יש שרברב מומלץ * להכניס את המספר שלו לרשימת אנשי הקשר * לסמס לו במקום להתקשר * לענות לו ולקבוע ביקור
5. לבחור מהרשימה רק משימה קטנה אחת ביום. עדיף לבצע משימה אחת ביום מאשר להיבהל מהרשימה ולא לבצע כלום.
6. אם המשימה מספיק קטנה, להכניס אותה ללו"ז לשעה שבא צפוי להיות לנו יותר כוח. כשמגיעה השעה היעודה, לומר בלב: "שלוש, שתיים, אחת" ולבצע. בלי לשאול שאלות. לא לחכות למוטיבציה שתגיע. Action precedes motivation - Just do it. ה"הקלה אחר כך" שווה את זה, מטעינה באנרגיה וחוסכת דליפת אנרגיה בשל הלקאה עצמית ו/או אשמה: "הנה, שוב לא עשיתי...".
7. מיסגור מחדש של המטלה (Reframing): במקום להתמקד בכמה אין לי כוח לעשות את זה (הפסדים), להעביר את הפוקוס למה שיצא לי מזה (רווחים). למשל: "איזה כיף, אחרי כל-כך הרבה זמן שאני סוחבת את זה, סוף כל סוף אוכל להפסיק להתעסק בזה" (נשימה לרווחה וחיוך) או "יגיע הקץ להליכה היומיומית לחדר האשפה, ברוך שובו של טוחן האשפה. הללויה."
המיסגור מחדש מתדלק רגשות חיוביים, ורגשות חיוביים מעלים את האנרגיה ונותנים כוחות.
8. אולי זה נראה לא קשור, אבל חשוב לקבוע בכל יום, גם בימים הקשים והעמוסים ביותר, משהו אחד לצפות לו. זה יטעין אותנו בכוחות - גם הציפיה וגם הדבר עצמו - שבהם נוכל להשתמש לביצוע המטלה הנדחית.
רוצות.ים לכתוב וידוי אנונימי? היכנסו לכאן
מכירות.ים א.נשים שזה יכול להיות רלוונטי להם.ן? אנא שתפו אותם.ן
רוצות.ים לפתוח במקום העבודה שלכן.ם קבוצת טעינה ושיתוף לאנשים שחווים שחיקה? ניתן ליצור איתי קשר כאן ונראה איך עושים את זה (שואלות.ים את עצמכן.ם מה זאת הקבוצה הזאת ומה היא נותנת? אפשר לקרוא על קבוצה דומה שמיועדת לא.נשים פרטיות.ים כאן בפוסט: Burnouting - עכשיו יש מקום לדבר על זה). זקוקים לליווי אישי בנושא הפחתת לחצים ושחיקה? דברו איתי ואשמח לעזור.
