כמה מילים לפני קריאת הפוסט הזה: סדרת הפוסטים הזאת נוצרה כדי לתת לאנשים שחווים שחיקה אפשרות לבטא את עצמם באופן חופשי; לתת להם ולקוראים הזדמנות לראות שהם לא לבד - חוויית השחיקה היא נחלתם של רבים יותר משנדמה; ולספק מידע בנושא שחיקה והדרכים להתמודד איתה. הסעיף האחרון יתבצע על-ידי אנשי מקצוע בלבד. על מנת לאפשר את כל אלה נבקש מכם, שהתגובות שלכם לפוסטים המפורסמים כאן יהיו תגובות תומכות בלבד. תגובות שיפוטיות, מקטינות, עצות או תגובות פרסומיות יימחקו. אתם יותר ממוזמנים להמשיך את השיחה בכך שתשתפו בתגובות את החוויה האישית שלכם. רוצות.ים לכתוב וידוי אנונימי? היכנסו לכאן.
אני לא מזהה את עצמי
אני לא יודע מה אנשים אחרים חושבים עלי עכשיו. בשביל לדעת אצטרך לדבר איתם, וזה הדבר האחרון שבא לי לעשות עכשיו. אולי הם חושבים שאני עסוק עד מעל הראש, אולי הם חושבים שאני כבר לא בעניין שלהם, ואולי הם בכלל לא משקיעים בזה, בי, כל מחשבה.
אני לא יודע מה אחרים חושבים עלי עכשיו, אבל אני לא מזהה את עצמי.
אחד הדברים שאפיינו אותי פעם זה החיוך שלי. תמיד, ולכל אדם. אני כבר כמעט שלא מחייך.
מאז ומתמיד תפסתי את עצמי כאדם נדיב וטוב לב, כאחד שאפשר לסמוך עליו שיהיה שם בשביל החברים שלו כשהם צריכים, כאוהב אדם. ועכשיו, כבר הרבה זמן שאני לא רוצה שיתקרבו אלי, גם אנשים שאהבתי פעם. אני רק רוצה את השקט שלי. אני רוצה שלא יבקשו ממני כלום, ובתמורה אני מוכן לא לבקש מהם כלום בחזרה.
זה משאיר אותי מאד לבד, ויש ימים שזה קשה מנשוא. זה פרדוקסלי, אני יודע. מצד אחד אני לא רוצה אף אחד, ומצד שני הבדידות קשה לי. אנא אל תבקשו ממני להסביר את הפרדוקס הזה. אל תבקשו ממני שום דבר. אני, שהייתי אדם כל-כך חברותי. שלא היה מקום בארץ שיכולתי ללכת בו מבלי לפגוש מישהו שאני מכיר. אני שבכל מקום חדש שאליו הגעתי התחברתי ברגע עם אנשים חדשים. אני, שבחרתי בעבודה עם אנשים כמקצוע וכדרך חיים. ועכשיו, רק תנו לי מקומות נטולי אנשים או כאלו שבהם אני יכול להיות לבד בתוך המון. אני והבועה שלי. לא רוצה אנשים חדשים וגם לא אנשים ישנים.
ולא רק זה, אני – אוהב האדם מפעם, שנהג לראות בכל אחד את מה שטוב בו כל כך בקלות –רואה מיד את מה שרע בכל אחד. אני קטנוני, אני שיפוטי, אני מקנא, אני מריר, ובאופן כללי קשה לי להתלהב מאנשים אחרים. אני מוצא משהו רע לומר על כל דבר שהם עושים, על מי שהם. אף אחד לא מספיק טוב בשבילי. כמעט.
אני, שאהבתי כל כך את הטבע, מעדיף להישאר בבית.
מבחוץ אני נראה אותו הדבר + כמה קילוגרמים מיותרים. מבפנים – אין לי מושג מי זה האיש הזה, והלוואי שיכולתי להתנער ממנו. להיות שוב מי שהייתי פעם.
כאיש טיפול אני מצליח, לרגעים, להבין שזה חלק ממה שקורה לי. שזה חלק מהשחיקה שלי. אני מבין שאלו לא הם – זה מה שקורה לי עכשיו. איך אני יודע? כי זה כבר קרה לי בעבר. וכשחלפה התקופה הקשה חזרתי לחייך, חזרתי שוב לאהוב את אותם אנשים שאהבתי פעם, חזרתי להיות טוב לב ונדיב. חזרתי להיות אני.
אבל במרבית הרגעים האחרים, אני חושש שזה האני החדש. ש"ההוא" לא יחזור יותר. שהאני הבודד והמריר נמצא כאן כדי להישאר.
ואני כל-כך מפחד מזה.
חשוב לדעת:
על פי כריסטינה מסלאך (מחלוצות חקר השחיקה) ועמיתיה, אחד משלושת רכיבי השחיקה הוא דה פרסונליזציה המתבטאת בריחוק וניכור מהעצמי ומהאחרים. בעבודה אלו יכולים להיות ממונים, עמיתים ולקוחות.
כשאנשים חווים שחיקה, הם לעתים, באופן בלתי מודע, שומרים את מעט הכוחות שיש להם לקשרים עם אנשים במסגרת העבודה, מתוך חשש שאם לא יעשו כך - זה יסכן את עבודתם. כתוצאה, הניכור וההרחקה מתבטאים ביתר שאת בחיים האישיים שלהם.
ככל שהשחיקה חזקה יותר, האנשים יתקשו לשלוט בזה והניכור יבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים.
מה עושים?
מזהים את זה כ"דגל אדום", כסימפטום אפשרי לשחיקה, ומטפלים בה.
בינתיים מזכירים לעצמנו: "זה לא אני - זו השחיקה שלי". ניכור מאחרים, במיוחד לאדם שלא רגיל לכך, יכול להיות חוויה אישית ומקצועית קשה, מלאת אשמה ובושה. ההבנה שזהו לא מרכיב אישיותי אלא חלק מהתסמונת שאני חווה כרגע (ולכן גם יעבור כשהתסמונת תעבור) יש בה כדי להקל על החוויה.
רוצות.ים לכתוב וידוי אנונימי? היכנסו לכאן
רוצות.ים לכתוב וידוי אנונימי? היכנסו לכאן
מכירות.ים א.נשים שזה יכול להיות רלוונטי להם.ן? אנא שתפו אותם.ן
רוצות.ים לפתוח במקום העבודה שלכן.ם קבוצת טעינה ושיתוף לאנשים שחווים שחיקה? ניתן ליצור איתי קשר כאן ונראה איך עושים את זה (שואלות.ים את עצמכן.ם מה זאת הקבוצה הזאת ומה היא נותנת? אפשר לקרוא על קבוצה דומה שמיועדת לא.נשים פרטיות.ים כאן בפוסט: Burnouting - עכשיו יש מקום לדבר על זה). זקוקים לליווי אישי בנושא הפחתת לחצים ושחיקה? דברו איתי ואשמח לעזור.
מכירות.ים א.נשים שזה יכול להיות רלוונטי להם.ן? אנא ספרו להם.ן
