מה נשתנה? - על גמישות ועל קורונה

אתמול פורסם בעיתון "הארץ" מאמר שעסק בטיפולים פסיכולוגיים דרך זום - צו השעה בתקופה הנוכחית.

עבור כל מי שלמד אימון - אין בזה כל חדש. זהו חלק מה"חלב ששותים" בחלק גדול מבתי הספר שמכשירים מאמנים. הסיבה ההיסטורית לכך היא שמקור מקצוע האימון האישי והניהולי הוא בארה"ב, שם בשל המרחקים הפך האימון הטלפוני לשיטה נפוצה מטעמים פרקטיים - זה חוסך זמני נסיעה ומאפשר לבחור במאמנים מרוחקים, ואפילו בכאלה שנמצאים במדינה אחרת. עבור מרבית הפסיכולוגים, שמסיבות רבות התנגדו עד היום לפגישות טלפוניות, הכורח העכשווי במעבר מהיר ומיידי לאופן הטיפול הזה מצריך גמישות מחשבתית גדולה.

בנימה אישית: הגמישות משתלמת

ב-13 השנים שבהן אני עוסקת באימון אישי וניהולי, אימונים טלפוניים היוו 50-100% מהקליניקה שלי.

כשמדובר היה בלקוחות מחו"ל, השתמשנו גם בסקייפ - תוך העדפה לשיחות אודיו ולא וידאו. אחרי שנים של עיסוק בייעוץ ארגוני שהיה כרוך במפגשי פנים אל פנים - לרוב אצל הלקוח בארגון - הפורמט הטלפוני היה חדש גם בשבילי. ההסכמה להתנסות בזה - כמאמנת וכמתאמנת - איפשרה לי לגלות שורה של יתרונות שקיימים בפורמט הזה, מעבר לחסכון בזמני הנסיעה, שאינם קיימים בפגישות פנים אל פנים. וביניהם:

* השיחה הרבה יותר מדוייקת וחדה - קל יותר לשמור על המתאמן "להישאר בשיחה" ולא להתפזר, מה שמאפשר לנצל טוב יותר את זמן הפגישה ולהישאר ממוקדים בדבר שעליו אנחנו עובדים, גם כשמדובר בנושא "קשה".

* השיחה הופכת לאינטימית ומשוחררת יותר - כאשר לא רואים זה את זה, אין מקום לפרשנויות שגויות של מחוות והבעות פנים - משני הצדדים. כך נוצר מרחב יותר מקבל ומכיל ופחות שיפוטי. החופש בשיחה כזאת הוא סוג של "תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך", עם היתרון הברור שמי ש"רואה" אותך - יכול לעזור לך.

* הריכוז בערוץ תקשורת אחד - במה שנאמר - מאפשר גם למאמן לשמור על ראש פתוח, נקי ממסיחים ומפרדיגמות שעלולות לחסום את תהליך האימון.

* ההקשבה של המאמן מתחדדת - ככל שמתורגלים בכלי הזה, כך ניתן יותר ויותר לשים לב לניואנסים הקטנים שמספרים סיפור גדול - לשתיקות, לאינטונציה, ולכל מה שנמצא מאחורי המילים. באימון אנחנו קוראים לזה "הקשבה למה שלא נאמר". כל זה בתנאי שנשמרים כללי הסטינג שנקבעו מראש: תנאי שיחה המאפשרים פרטיות מוחלטת והתחייבות של שני הצדדים ל-100% קשב לשיחה (במציאות: לא גולשים באינטרנט בזמן הזה, לא עונים לוואטסאפים, ומוצאים מרחב שקט, בטוח, ונטול הפרעות וכניסות של אנשים אחרים).

גמישות היא מצרך מבוקש

אם הייתי צריכה לבחור עכשיו בין גמישות לבין ביצים הייתי בוחרת בראשונה - ולא מטעמי טבעונות.

מעבר לפורמט של אימון/טיפול טלפוני הוא רק דוגמא אחת לשינוי שאנחנו נדרשים לו בתקופה הזו.

התקופה הנוכחית מבקשת מאיתנו לתרגל גמישות.

גמישות בהסתגלות להנחיות שמשתנות מיום ליום, גמישות בהסתגלות לעבודה בתנאים חדשים, גמישות כדרך להתמודד עם אי הוודאות הגדולה בנוגע להמשך, ולעתים גם גמישות מוצרית (ראו כדוגמא את מפעלי הבשמים בצרפת שהפכו לקווי ייצור לאלכוג'ל).

גמישות בתקופה של סטרס היא אתגר גדול, שכן סטרס מטיבו מייצר תגובה הפוכה של התקשחות: קשיות של שרירים פיזיים כמו גם של "שרירים מנטאליים". למעשה, סטרס ממושך עלול לגרום לקשיים בזיכרון לטווח ארוך ול"השבתת" חלקים שלמים במוח – אלו התורמים לחשיבה יצירתית.

בספרות המקצועית, כל מודל שעוסק בחוסן – היכולת של אנשים ושל קבוצות (צוותים, ארגונים, מדינות) להתמודד בהצלחה עם מצבי משבר ולחץ – מתייחס גם לגמישות. חלק מן הגמישות הנדרשת היא גם גמישות מנטאלית: היכולת לאלתר, לצפות במצבים חדשים בעיניים חדשות וסקרניות, והיכולת למצוא מגוון דרכים להתמודדות עם המצב ואף לצמיחה/רווח ממנו.

מה יכול לעזור לשחרר/לפתח גמישות דווקא בתקופה הזאת?

כשאנחנו רוצים לתרגל ולחזק שרירים מנטאליים, לפעמים הדרך הטובה לעשות זאת היא עקיפה: לא לתרגל על "הדבר עצמו" אלא לתרגל את השריר הזה בתחומים אחרים, מלחיצים פחות. להלן כמה רעיונות שיכולים לעזור לנו לתרגל גמישות מחשבתית. ככל שנחזק את ה"שריר" הזה - כך ישתפר החוסן שלנו, וכך נוכל למצוא יותר פתרונות מיטביים למצבים החדשים והמאתגרים איתם אנחנו מתמודדים היום.

הרפייה גופנית // הגוף והתודעה כרוכים זה בזה. לפעמים הדרך לייצב את התודעה מתחילה דווקא בייצוב הגוף, למשל – ישיבה יציבה בזמן תירגול מדיטציה. וזה עובד גם בכיוון ההפוך – הדרך לשחרר את התודעה, להרפות אותה, מתחילה מהגוף. יכולים לעזור לזה: תרגילי נשימות ארוכות ועמוקות (הסבר על איך זה עובד והצעות לתרגילים ניתן למצוא כאן וכאן), תרגילי הרפיית שרירים (דוגמא לתרגיל כזה ניתן למצוא כאן בתרגיל הרביעי), ריקוד ספונטאני וכל התנסות בפעילות אירובית חדשה.

התנסות במשהו חדש // המאמר שעסק בפסיכולוגים שעברו לטיפול בזום, תאר את הכורח שדרבן מטפלים לעבור לפורמט חדש של עבודה. כמוהם גם מרצים, מנחים, וכל מי שעובר לעבוד מרחוק. כמה דברים מרכזיים מאפשרים לזה לקרות בתקופה שכזאת: 1. מוטיבציה נכונה – ההבנה של הצורך, הערך והתרומה כמו גם ההבנה של היעדר מתן מענה והשארת ואקום (מה ומי יפסידו אם זה לא יקרה?). 2. היערכות מוקדמת ושיפורים תוך כדי ההתנסויות הראשונות – מה עובד? מה לא עובד? מה דורש התאמות? מי יכול ללמד אותי איך לעשות זאת ומי יוכל לתמוך בי במקרה של תקלות (הפחתת חרדה טכנולוגית). דוגמא מצויינת לזה כמו גם לסעיף הרביעי שעוסק ברווחים אפשר למצוא בראיון של כנרת רוזנבלום עם אורית גידלי, שביחד עם שותפה אשכול נבו עברו לפורמט של סדנאות כתיבה דרך הזום. 3. חמלה – זה לא אמור להיות כמו שזה היה קודם, זה משהו חדש. אין טעם להשוות את זה למצבים מוכרים ולבחון את זה על פי אותם קריטריונים. סבלנות לתהליך הלמידה וההטמעה, לקצב שלו, לגודל של ההתנסות (זה יכול להיות גם משהו פעוט), וגם סובלנות לאופן ההסתגלות של כל המעורבים בדבר עומדת בלב ליבה של הצלחת ההתנסות הזו.

4. יכולת לזהות את הרווחים – כמו שתיארתי בהתנסות שלי באימון טלפוני, וכמו שמתארים גם הפסיכולוגים שמרואיינים במאמר, היכולת להתמיד במשהו חדש מתחזקת כאשר אנחנו מצליחים לראות: מה יוצא לנו מזה? מה ההתנסות הזאת מאפשרת שלא התאפשר לנו קודם?

רפלקציה על משבר קודם // מרחק של זמן מאפשר לנו רחיוק קוגניטיבי שהוא תנאי בסיסי לגמישות מחשבתית. היזכרו באירוע משברי שחוויתם בעבר. האם אתם יכולים לציין לפחות שלושה דברים שהרווחתם בעקבות האירוע הזה או בזכותו? אלו יכולים להיות כוחות שזיהיתם בעצמכם ועזרו לכם להתמודד, דברים שקרו בעקבות זה, יכולות שפיתחתם, "אסימונים" שנפלו והובילו לשינוי חיובי וכל דבר שקרה בפועל ומוגדר על ידיכם כרווח או כשינוי חיובי.

מה זה? תרגיל ביצירתיות // קחו חפץ רגיל ויומיומי, כמו קש שתיה, כיסא, צינור, כוס – ורשמו כמה שיותר אפשרויות למה זה יכול להיות מעבר לשימוש המקורי שלו. למשל, קש שתיה יכול להיות כלי עזר לתירגול נשימות, כלי הקשה עדין, קרניים בתחפושת או עבודת יצירה, כלי לגירוד בגב או בקרקפת, אם גוזרים אותו לחתיכות הוא יכול לשמש חרוזים לשרשרת, ועוד ועוד. אם נתקעים – אפשר גם לשאול אחרים. מידת התירגול של הגמישות המנטאלית טמונה בכמה "עוד" כאלו תמצאו. רמז: זה אינסופי.

סוודר פרום על הרצפה

הייתה לי לקוחה מקסימה ומיוחדת, שכששאלתי אותה בסיום שיחת אימון: "איך היא עכשיו ועם מה היא יוצאת מהשיחה?" נהגה לעתים להשיב לי: "כמו סוודר פרום על הרצפה". זה היה בתקופת הסטאז' שלי, ובהתחלה התשובה הזו הבהילה אותי. במקום להתעקש על תשובה שאינה מטאפורית החלטתי להישאר סקרנית. אחרי כמה פעמים כאלה למדתי לזהות, שאחרי כל פגישה שבסיומה היא משיבה כך – היא חווה במציאות שינוי משמעותי ו"קפיצה" בנושא שעליו עבדנו.

"סוודר פרום על הרצפה" מאפשר לקחת את אותם חוטים ישנים ולסרוג ממנו סוודר חדש.

רבות דובר בשנים האחרונות ועוד ידובר בעקבות המשבר הנוכחי על העולם החדש שדורש מאיתנו גמישות יותר מאשר בעבר – הן לצורך הסתגלות לשינויים והן לשם שמירה על החוסן הנפשי שלנו. תקופת הקורונה מדגימה לנו את החשיבות של פיתוח היכולת הזאת. מי שלא נולד עם זה או שהיכולת הזו פוחתת אצלו בתקופות לחץ – זה הזמן לשים לזה לב ולתרגל את זה – במידה שזה מתאפשר (חמלה, רבותיי, חמלה). ואם לא עכשיו – קחו לעצמכם שיעורי בית לתקופה שבה הדברים יחזרו לשגרה.

בבלוג של המטענה מפורסמים מאמרים שמספרים על כל מה שקשור לטעינה ולהפחתת לחצים ושחיקה: כלים, מחקרים עדכניים, עקרונות, ראיונות ורעיונות שאפשר ליישם בעבודה ובחיים הפרטיים. רוצים להישאר מעודכנים? אתם מוזמנים להירשם כאן לבלוג