וכרגיל בסדרה המיוחדת הזאת, כמה מילים לפני קריאת הפוסט הזה: סדרת הפוסטים הזאת נוצרה כדי לתת לאנשים שחווים שחיקה אפשרות לבטא את עצמם באופן חופשי; לתת להם ולקוראים הזדמנות לראות שהם לא לבד - חוויית השחיקה היא נחלתם של רבים יותר משנדמה; ולספק מידע בנושא שחיקה והדרכים להתמודד איתה. הסעיף האחרון יתבצע על-ידי אנשי מקצוע בלבד. על מנת לאפשר את כל אלה נבקש מכם, שהתגובות שלכם לפוסטים המפורסמים כאן יהיו תגובות תומכות בלבד. תגובות שיפוטיות, מקטינות, עצות או תגובות פרסומיות יימחקו. אתם יותר ממוזמנים להמשיך את השיחה בכך שתשתפו בתגובות את החוויה האישית שלכם. רוצות.ים לכתוב וידוי אנונימי? היכנסו לכאן.
וידויה של אם עייפה
אמא טובה קשובה כל הזמן לילדים שלה. היא שם כשהם צריכים אותה, יש לה סבלנות, היא אומרת את הדבר הנכון והמעצים, היא משמשת להם מודל. כשהם פונים אליה - היא מתפנה למה שהם צריכים. לחילופין, היא יודעת להגיד "לא" בנועם כשזה לא מתאים לה. היא לא מוציאה עליהם את העצבים שלה, את חוסר הפניות, היא מכילה. את כל מה שקורה להם וגם לה.
ואני? אין לי סבלנות אליהם, הם הגיעו לי "עד כאן!". שרק יעזבו אותי וימצאו מי שיטפל בהם, מי שיכיל אותם. האמת? שיטפלו קצת בעצמם. מה קרה? הם כבר גדולים. הסבלנות שלי נגמרה לפני כמה שנים והקורונה העצימה את זה. לפעמים אני לא יכולה יותר ואני מתפרצת. בא לי לצרוח "סתמווווו" כמו רביטל ויטלזון יעקבס. בתוכי אני צורחת "דאאאאאאאיייייייי כבררררררררר!!". במציאות אני מתעצבנת עליהם בלי פרופורציה על משהו שקרה - המזגן בסלון שנשאר דולק כל הלילה, הכיור שנשאר מלא בכלים מלוכלכים ומחכה למישהו (מישהי? אני!) או לאיזה קסם שיעלים אותם מהכיור, ינקה אותם ויחזיר אותם למגירה, פנויים שוב לשימוש או ללכלוך - תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים על זה. לפעמים בא לי לברוח. להזדכות על הציוד ולברוח. שהעולם יסתדר בלעדי. במקום זה אני צוברת, מתאפקת, מנסה להיות אמא טובה - כי מה הם אשמים בתיסכולים שלי? - ואז לא יכולה יותר ומתפרצת. רגשות אשמה, בקשת סליחה, פיצוי, ריצוי, נחמדות יתר...עד הפעם הבאה. מרגישה לכודה ובעיקר מותשת. שיעזבו אותי כבר באמא'שלהם.
חשוב לדעת
דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי ותיאורטיקן, שהושפע מפרויד וממלאני קליין, הוא זה שהמציא את המושג "האם הטובה דיה" (Good enough mother) – אם שנוכחת מספיק, שנמצאת, קשובה לתינוק, לצרכיו, כך שיוכל לפתח "עצמי אמיתי", אך לא באופן טוטאלי וסימביוטי.
זהו מושג שמתאר מרחב בו האם מאפשרת לתינוקה להתפתח כיאות וכהלכה. לרוב היא נענית לצרכי התינוק כאשר מתבקשת לכך ויוזמת זאת כאשר יש צורך, אך באופן טבעי גם לעיתים אינה פנויה לספק מיד את צרכיו.
לעיתים היא "נכשלת" בתפקידה מנקודת מבטו של התינוק, אך כך למעשה התינוק לומד אט אט לווסת ולמתן את רצונותיו וצרכיו על פי היכולת של האם, כך שעם השנים ידע לדוגמה להמתין באופן סביר עד שארוחתו תוגש או תתחמם ולא יבכה ויתרגש מכך באופן מיידי.
השאיפה להיות מצויינות כל הזמן ובכל דבר שאנחנו עושות לא רק שאינה ריאלית אלא אף תורמת לשחיקה, שמגבילה את יכולתנו להיות מצויינות...
המושג הזה משמש אותנו היום גם כשמדובר בהצבת גבולות לצורך שמירה על רווחת חיים ומציאת איזונים נכונים בין התפקידים השונים שלנו - בהורות, בזוגיות, בעבודה ובכל מקום אחר.
מחקרים מראים שהעובדים שהכי נשחקים הם אלו שהכי מחוייבים, מגדילי ראש ופרפקציוניסטיים, אלו שאנחנו מכנים עובדי החלומות. כדי לשמור על עובדי החלומות האלו, אנחנו רוצים שלפחות בחלק מהמקרים הם יהיו "עובדים טובים דיים".
הורות היא עבודה, הגם שלא בשכר. ולמרות שמקובל לדבר על שחיקה ולחקור אותה בעולם העבודה שמחוץ לבית, הרי שהגיע הזמן להתייחס למושג הזה גם בחיים האישיים.
הספר אמהות חושבות
הספר, שקראתי בשנת 2006, נשאר רלוונטי מאד גם היום. הספר מבוסס על וידויים של אימהות שונות ומגוונות בבלוג אמריקאי בשם זה. במשך שנים נהגתי להקריא ממנו בסדנאות קטע בנושא Work-Life-Balance שסימנתי כשקראתי אותו לראשונה, וחשבתי שהוא רחוק ממני מרחק שנות אור וארצות. כמה שנים אחר כך, כשהתגרשתי והפכתי לחד הורית, הוא פתאום נהיה קרוב אלי והפך לקו מנחה בחיי.
בהקדמה לספר כותבות העורכות: "הסיפורים לא נכתבו על-ידי אמהות נורמליות, ואינם על אמהות נורמליות... בנקודה כלשהי לאורך הדרך הבנו, שנורמלי הוא אידיאל שסוגדים לו, אך הוא אינו קיים. שהדבר שקיים במציאות הוא רק אנחנו - אמהות שחושבות, מרגישות ואוהבות, שעושות כמיטב יכולתן, שנאבקות, שצוחקות יותר ממה ששיערו, וצועקות, ולומדות, לעיתים נמצאות בנסיגה, ולאחר זמן מה אסירות תודה על החסד שבהיותן אמהות, כאשר הן מתבוננות יום אחר יום, וללא הרף, בהתפתחותם ובצמיחתם של ילדיהן".
אז תכלס', מה עושות?
מפחיתות ציפיות - טובה דיה זה מצויין לאם וגם לילד.ה. כפי שהעיד ויניקוט, ה"כשלים" התפקודיים של האם מספקים מצע טוב לצמיחה, להתפתחות ולעצמאות של ילדיה, ואף מספקים להם מודל אנושי, נגיש ובר השגה.
מתעדפות מצויינות - בכל תקופה כדאי לבחור במה אני רוצה להצטיין (פרויקט בדיד, תפקיד), במה להיות טובה דיה ובמה "מה שיוצא אני מרוצה". כאשר אנחנו מתעדפות, המציאות יכולה להפתיע אותנו לטובה, כי ככל שהסטרס יורד, כך התפקוד משתפר.
לוקחות זמן לטעינה - את האמא הכי טובה כשיש לך כוח. זאת ועוד, אחד התפקידים שלך בתור הורה שרוצה להכין את ילדיה לחיים טובים הוא ללמד אותם להציב גבולות ולהטעין את עצמם ככל שהם צריכים. ילדים לומדים מהמודל שבו הם צופים יותר מאשר ממה שההורים אומרים.
משתפות ומבקשות עזרה: זו לא בושה לבקש עזרה, להיפך. יש בזה משהו מקרה ואף מעצים. זה אף מתרגל את הילדים להיות נדיבים ומתחשבים ביחסים עם אחרים. בהתאם לגיל הילדים ניתן לומר: "בתקופה הזאת אני עייפה, זקוקה לעזרה, יכולה להיות פחות זמינה ל... ולכן אני זקוקה מכם ל...." או פשוט לשאול במה הם יכולים לעזור.
* העצות כאן נכתבו בלשון אישה כתגובה לווידוי הנשי, אך מיועד לכל המגדרים ולכל ההורים והמטפלים
ולקינוח - מור אסאל: עשר סיבות לברוח למתבגרים מהבית
(כן! להשאיר אותם בבית, ולנסוע לחופש בלעדיהם!)
כי סוף סוף לא צריך להכין בבוקר סנדוויצ'ים.
וכדי לא לדעת מתי באמת הם קמים. מה שלא יודעים לא כואב.
וכי אין שיעורים פרטיים וחוגים להסיע אליהם. הו, השחרור!
כי הגיע הזמן שהילדים יגלו שהכלים לא שוטפים את עצמם.
כי השירים האלה, של הטיקטוק? עם התנועות? אפשר רגע הפסקה?
כי מי שלא נמצאת בבית – לא מבקשים ממנה כלום.
כי רצינו שהם יהיו עצמאיים קצת, לא?
כי הם נורא חמודים מרחוק, כשאין להם סיבה להתעצבן עלינו.
כי מזמן רצינו שמישהו יתגעגע אלינו.
פשוט כי הילדים מספיק גדולים שיהיה אפשר
רוצות.ים לכתוב וידוי אנונימי? היכנסו לכאן
מכירות.ים א.נשים שזה יכול להיות רלוונטי להם.ן? אנא שתפו אותם.ן
רוצות.ים לפתוח במקום העבודה שלכן.ם קבוצת טעינה ושיתוף לאנשים שחווים שחיקה? ניתן ליצור איתי קשר כאן ונראה איך עושים את זה (שואלות.ים את עצמכן.ם מה זאת הקבוצה הזאת ומה היא נותנת? אפשר לקרוא על קבוצה דומה שמיועדת לא.נשים פרטיות.ים כאן בפוסט: Burnouting - עכשיו יש מקום לדבר על זה). זקוקים לליווי אישי בנושא הפחתת לחצים ושחיקה? דברו איתי ואשמח לעזור.
