ביקשנו עובדים וקיבלנו בני אדם
כך נקראה ההרצאה הראשונה בכנס שנערך השבוע במרכז הבינתחומי בהרצליה ועסק ב-caring כאבן יסוד חיונית בארגונים. המובן שאינו מובן מאליו.
כולנו יודעים שלדאוג לעצמנו הוא דבר בסיסי וחיוני. ועדיין, הפער בין הידיעה לבין המעש הוא עצום. בפער הזה אני עוסקת בשנים האחרונות. אני קוראת לזה טעינה.
ומה לגבי העובדים שלנו? מהם גבולות האחריות של ארגונים בדאגה לעובדיהם?
לצערנו הגדול, באופן טבעי ומסורתי (למשל, מסורות ניהול ישנות, והרגלים תרבותיים כמו "שינה זה לחלשים"), כשמדובר בארגונים - הפער הזה תופח לעיתים למימדים עצומים.
זה היה אחד הכנסים המשמעותיים בהם הייתי בתקופה האחרונה. ד"ר אורה סתר וד"ר דנה פרג הצליחו לאצור בחכמה וברגישות רבה, אסופה של תכנים, של מרצים ושל זוויות שונות על הנושא, שהשאירו אותי עם חומר רב להמשך.
ניסיתי לבחור דבר אחד מרכזי שלקחתי מכל מרצה, ואלו הם:
מד"ר דנה פרג (ראש תכנית M.A בהתנהגות ופיתוח ארגונים, המרכז הבניתחומי הרצליה) לקחתי את החשיבות של בניית תרבות ארגונית על בסיס הצלחה משותפת דרך מטרות Eco system: כאלו שלוקחות בחשבון את הייחודיות של כל עובד אך גם את התלות ההדדית כדרך הטובה ביותר לשגשג לאורך זמן.
רשמתי לעצמי לשים לב "לביצה ולתרנגולת": ככל שעובדים שחוקים יותר - הם עלולים להתכנס למטרות שהן Ego system (משחק סכום אפס - אני אשיג יותר ככל שהשני ישיג פחות) כחלק ממנגנון השרדותי אוטומטי.
מפרופ' מריו מיקולינסר (בית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה, המרכז הבניתחומי הרצליה) לקחתי את העובדה שהמוח מווסת את עצמו ואת רמת הסטרס שלו בצורה טובה יותר בנוכחות אדם משמעותי, קרוב ואהוב. זה אומר, למשל, שבנוכחות אדם כזה אתגרים נתפסים כאפשריים יותר, הפחדים קטנים, הביצועים משתפרים ואפילו השמיעה משתפרת. חשבו מהי משמעות הדבר עבור עובדים שעובדים בסביבה תומכת לעומת כאלו שעובדים בסביבה מרוקנת.
אל"מ ד"ר הדר מינקה ברנד (ראש המחלקה למדעי ההתנהגות, צה"ל) הזכירה לי את הציווי של בן גוריון למפקדים: לאהוב את חייליהם.
"לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם" (1963).
בתקופה שבה ארגונים עסוקים באתגר ה-engagement של העובדים, בן גוריון מציע מפה שהלוואי שכמה שיותר ארגונים ישכילו לפעול לאורה. לא רק פעולה צבאית עלולה לסכן חיים. גם סביבת עבודה פוגענית.
מד"ר אורה סתר (יו"ר איפ"א - פאי) לקחתי את המשפט: "לא משנה כמה כסף אתה עושה, אלא איך אתה עושה אותו" - כחלק מברית מוסרית שצריכה להיקשר בין הארגון ובין עובדיו, ובין ארגון לסביבתו. לשמחתנו, רק באופן הזה יוכלו ארגונים להשתמש בשתי הכנפיים שחיוניות להם כדי לעוף רחוק, גבוה ולאורך זמן: חכמה (יעילות ואפקטיביות) וחמלה (אכפתיות ושוויוניות). השאלה של מוסריות אנושית ואקולוגית בעבודה מעסיקה אותי רבות. כמוה גם השאלה של איזה עולם (עבודה ובכלל) אנחנו משאירים אחרינו לילדינו.
מד"ר דניאלה בייניש (מנהלת תחום משפט וקהילה, ג'וינט ישראל - אשלים) למדתי על הפרויקט המרגש של בתי משפט קהילתיים שמיישמים את ההבנה שסיסטם אחיד, עד כמה שהוא חשוב וחיוני, לא יכול לפתור בעיות שמקורן אינדיבידואלי. להביא חמלה וטיפול אישי למערכת המשפט הפלילי זה דבר מהפכני. מהפכני אפילו יותר מאשר להביא גישה כזו למקומות העבודה. התוצאות מראות שבמקרים רבים זה גם עובד. המובן שאיננו מובן מאליו מקבל בכאן ביטוי (אפילו) במציאות קיצונית. וכל המציל נפש אחת בישראל...
מאורי טורקניץ ( מנהל פיתוח ארגוני, שירותי בריאות כללית) למדתי על הצעדים שנעשו בשנתיים האחרונות בשירותי בריאות כללית כדי לטפל בשחיקת העובדים ואף למנוע אותה. בימים שבהם הכותרות מלאות במצבם הקשה של הרופאים, המתמחים, ושאר אנשי מערכת הבריאות, מעודד לראות שהנושא על סדר היום ושנעשות פעולות משמעותיות בפועל.
כאן אני חייבת להוסיף שזה לא הרגיע אותי. עד שלא יוסיפו תקנים וישנו את מבנה המשמרות של המתמחים - סביר שניתן יהיה לשפר את מצבם באמצעות הפעולות האלו, אך אני חוששת שלא יהיה די בזה.
זו הפעם השלישית השנה שאני שומעת הרצאה של נציג.ת סודה סטרים, ולא בכדי. הדגש שלהם על יציקת משמעות וסיוע אנושי לעבודתם מפיחה רוח במפרשים. בהרצאה הזו של גלית צוקר (סמנכ"לית משאבי אנוש גלובאלית) למדתי על אופנים נוספים שבהם הארגון מחפש ומוצא את הדרך לתת מענה לצרכים שונים וספציפיים שלל אוכלוסיות שונות של עובדים. הדוגמאות הן רבות ומגוונות. מההרצאה הזו נשארתי עם העסקת עובדת סוציאלית במשרה מלאה, ועם קרן סיוע לעובדים שממומנת על יד הרצאות חוץ שנותנים המנהלים. זו דוגמא טובה לאקו סיסטם.
השורה התחתונה
את חוט השני שחיבר בין כל ההרצאות ניתן לסכם בשתי מילים: "תראו אותי": תראו מי אני, למה אני זקוק, במה אני יכול לתרום, ומהם התנאים שמאפשרים לי להביא לעבודה את המיטב שבי. כך יוצרים בסיס חזק ומשותף ל-WIN-WIN.
בעולם של הפרעת קשב מתמדת, המובן מאליו הזה הופך למאתגר שבעתיים: בשביל לראות, באמת לראות, צריך להתמקד, לשים לב, לרצות. במילים אחרות, להיות איכפתי.
לפחות פעמיים נזכרה בכנס השורה המופלאה משירו של נתן זך: "בואי ואראה לך מקום, שבו עוד אפשר לנשום".
בואו.
בבלוג של המטענה מפורסמים מאמרים שמספרים על כל מה שקשור לטעינה ולהפחתת לחצים ושחיקה: כלים, מחקרים עדכניים, עקרונות, ראיונות ורעיונות שאפשר ליישם בעבודה ובחיים הפרטיים. רוצים להישאר מעודכנים? אתם מוזמנים להירשם כאן לבלוג
Commenti