הראיון הזה מופיע במשבצת "הגשמת חלום ישן" שלי. זה כבר כמה שנים שאני עוקבת בהנאה גדולה אחרי הבלוג "המלבישה" של שלי גרוס. אחרי הבלוג הגיעו גם הפייסבוק, האינסטגרם, והסטורי. הפוסטים שלה הם כמו ממתק מפנק במהלך היום, כמה פעמים בשבוע. נאמנה ל"Less is more" היא מלהטטת בין תמונות, ציטוטים, מילים, בגדים וחפצים אחרים. היא מצחיקה אותי, לפעמים מאששת את מה שאני חושבת ולפעמים משאירה אותי לחשוב, והכל אצלה תמיד כל-כך יפה ונקי. יש בזה משהו מרגיע ומשמח. רגעים צרופים של טעינה.
הרצון בסדרת ראיונות כזאת נבט בי לפני כ-15 שנים וחיכיתי לסיבה הנכונה ולפורמט הנכון כדי להוציא אותו לאור. מאז אני מלקטת בראשי אנשים שמעניין אותי לראיין - והיה לי ברור שהיא חלק מהרשימה הזאת: יש משהו מאד שלם, נושם ונינוח שמשתקף מהעשייה שלה, ויחד עם זאת נראה שהיא מספיקה לעשות המון. הפרדוקסליות שלה סקרנה אותי: מעט אבל הרבה, לאט אבל מהר, קליל אבל עמוק. בעולם המקצועי שלי נהוג לומר שפרדוקסים הם הבסיס לפריצות דרך. כמה שמחתי שכשפניתי אליה היא מיד הסכימה. ושלי, כמו שלי, הצליחה להכניס ב-450 מילים, את מה שאחרים אומרים באלף. לגזור ולשמור. רגע לפני שמתחילים, משהו על מאחורי הקלעים של הראיון הזה: העבודה המשותפת על הראיון התרחשה בתקופה עמוסה עד מאד בחייה של שלי. על קצה המזלג היא כללה גם טיסת עבודה בת שבוע, השקה של הספר החדש על כל האירועים הנלווים לו - צילומים, ראיונות ושלל אירועים, חלקם מתוכננים וחלקם לא - ואת השוטף. למרות זאת היא נענתה מיד לראיון בשמחה ובחיוך, והעבודה איתה הייתה פשוטה, יעילה וזמינה. במילים אחרות She walked her talk גם בתקופה עמוסה, דבר ששיכנע אותי עוד יותר בכך שיש מה ללמוד ממנה.
מי את ומה את עושה?
זו שאלה שנעשה יותר ויותר קשה לענות עליה ככל שמתבגרים, אבל לפני שאני בורחת למחוזות רוחניים בהם אין כזה דבר ״אני״ וסימן שאלה מתנוסס מעל המילה ״עושה״, נאמר שאני שלי גרוס, נשואה ליריב ואמא של יותם (16.5) וגוני (כמעט 14), כותבת ומציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. בשנים האחרונות בעיקר כותבת ומצלמת. כותבת: ספרים (״החיים ומה שלבשתי״, וממש עכשיו יצא גם ״החיים קצרים, אל תקני את הנעליים״, שכתבתי יחד עם מיכל לוי ארבל. שניהם בהוצאת כתר), בעיתון (לאשה) ובבלוג שפתחתי לפני 12 שנה. בשנתיים האחרונות התנסיתי גם בתירגום (״שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק״ ו״תעשו לי טובה״, שניהם של גייל פארנט. יצאו בהוצאת תכלת). מצלמת: לאינסטגרם. אני מציינת את זה, כי למרות שזה משהו שאני עושה בשביל הכיף, זה נעשה דבר משמעותי בחיי.
תארי יום אופייני בחייך
הילדים קמים לבית הספר בין שבע וחצי לשמונה, אז למרות שאני לא ממש חייבת, אם הם לא בחופש, אני אקום גם. אחרי שהם יוצאים אני ויריב מתיישבים במרפסת לשתות קפה. בערך בתשע וחצי הוא יוצא לעבודה ואני פותחת את המחשב. אם אין לי פגישות מחוץ לבית, אני כותבת עד הצהריים, כשהילדים מגיעים. את עבודות הבית אני עושה תוך כדי, כי תהליכים יצירתיים הם כאלה שאיו לי בעיה לשלב בהם פעילויות מהסוג הזה - להפך, זה עוזר. אחר הצהריים אנחנו בבית (חוץ מבימים בהם צריך להקפיץ את בני המוזיקאי לקונסרבטוריון), ולרוב אני חוזרת לכתוב או סתם שותה קפה ובודקת מה קורה בנטפליקס. בערב יריב חוזר, בחלק מהשבוע אנחנו יוצאים לאימון ביחד או להליכות בים. היום נגמר בצפייה עם הבן הבכור שלנו בסדרות שהוא כבר ראה ועכשיו הוא רוצה לראות איתנו. אני משתדלת מאד לישון 7.5 שעות בלילה.
האם זה היה כך מאז ומתמיד (במילים אחרות: נולדת עם זה?)?
מאז שאני זוכרת את עצמי הדבר שהכי חשוב לי הוא זמן בהייה. כשהייתי צעירה יותר ושכירה יותר, השתגעתי מזה שהתבקשתי להיות במשרד בשעות מסוימות בלי קשר להאם יש או אין עבודה או האם אני מרגישה או לא מרגישה יצירתית באותו יום.
מה מטעין אותך?
זמן לעצמי שלא צריך לעשות בו שום דבר (כתיבה בבלוג שלי, נגיד, נחשבת זמן לעצמי) וטבע (מהסוג הירוק. מדבר מרוקן אותי).
איך את עושה את זה?
אומרת "לא", כל הזמן. לפני שנתיים, או יותר, כתבתי ב"לאשה" טור על רשימת ה-to don’t שלי. למשל: לא קובעת יותר מפגישה אחת ביום. לא עונה לשיחות לא מזוהות. לא קוראת אתרי חדשות. לא יוצאת מהבית בשעות של הפקקים. לא רבה באינטרנט. לא אומרת כן למשהו שהתשובה עליו היא לא.
אם אני מרגישה מוצפת, אני מיד נכנסת ליומן ומבטלת דברים כאילו אין מחר (כל מה שלא קשור לעבודה בעיתון, יכול להידחות).
מה את עושה כשזה לא עובד?
זה עובד. מספיק שאתפתה פעם אחת להגיד כן רק כדי לבדוק אם אני במקרה מבלבלת בין אזור הנוחות להימנעות, כדי שארגיש את רמות הסטרס עולות ואזכר למה זו טעות.
דבר המטעינה
בעולם מציף ומוצף כמו זה שאנחנו חיים בו יש שני "שרירים" שכדאי לתרגל:
בהייה - לפני כמה שנים העברתי סדנת טעינה בת יום לכיתה של בני 16. בפתח הסדנה שאלתי אותם אם לא לעשות כלום זה חשוב או בזבוז זמן. אחת הנערות השיבה, שבראש היא חושבת שזה חשוב, אבל בכל פעם שהיא מוצאת את עצמה מתבטלת ולא עושה כלום - היא מיד מרגישה אשמה ואי נוחות. כשאני הייתי בגילה העברתי שעות ארוכות בשינה, מנוחה ובאי עשיית כלום. אנחנו מרגילים את עצמנו להיות עסוקים תמיד. המוח שלנו עובד ללא הרף. לעומת זאת, התהליך היצירתי והשקט הנפשי זקוקים ל-Downtime, שפירושו לתת למוח שקט, מנוחה, ו"לעוף" חופשי. כשאני כותבת "התהליך היצירתי" אני מתכוונת לא רק לאמנות אלא לכל תהליך של תכנון ופתרון בעיות בחיים ובעבודה. כמה דקות של בהייה ושל שקט יש לכם ביום? אם פחות מדי - אפשר להתחיל בלהקצות לזה זמן ביומן.
להגיד "לא" - בכל פעם שבה אנחנו אומרים "לא" למשהו, פירושו של דבר שאנחנו אומרים "כן" לדברים אחרים. במציאות אין ריק, תמיד יש משהו (ובהמשך לסעיף הקודם, גם אי עשיית כלום היא משהו). בעולם ממהר ורווי רצונות וציפיות, שלנו ושל אחרים, היכולות לסנן, לתעדף ולבחור הן מבין הדברים החשובים שכדאי לנו לתרגל. זה מתחיל בשאלה: "מה חשוב לי?".
גם שלי וגם אני נשמח לשמוע איך הפוסט תרם לכן.ם כאן למטה בתגובות.
בבלוג של המטענה מפורסמים מאמרים שמספרים על כל מה שקשור לטעינה ולהפחתת לחצים ושחיקה: כלים, מחקרים עדכניים, עקרונות, ראיונות ורעיונות שאפשר ליישם בעבודה ובחיים הפרטיים. רוצים להישאר מעודכנים? אתם מוזמנים להירשם כאן לבלוג
Kommentarer